פסק-דין בתיק ע"א 558/96

השופט י' גולדברג:

רקע עובדתי

             הדיון שלפנינו נסוב על ליקויי בניה קשים שנתגלו ב15- דירות בבנין שבנתה חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן "החברה") ברח' מסלאנסקי שבשכונת רמות בירושלים. הדירות נמסרו לחזקת הדיירים בשנת 1991 (להלן "הבנין").

             הליקויים העיקריים שנתגלו בדירות הבנין במהלך חורף 1991 נגעו לאיטום בלתי נאות של קירות הבנין, דבר שגרם לחדירת מים לדירות המגורים וכן לנזקים נילווים נוספים - ממוניים ושאינם ממוניים.

             בחודשים אוקטובר-נובמבר 1992, ביצעה החברה אי-אלו תיקונים בדירות אך תיקונים אלה לא עמד להם כוחם בפני פגעי הטבע של עונת החורף באותה שנה. חודשי החורף של שנת 1992 אף החמיר מצב הליקויים בדירות. במהלך שנת 1993 המשיכה החברה והטליאה תיקוניה טלאי על גבי טלאי, ללא הועיל.

             באין מוצא לבעיותיהם נאלצו הדיירים לפנות לערכאות בתביעה נגד החברה להטבת נזקיהם. החברה-הנתבעת נקטה בהליכי צד ג' נגד מספר קבלני משנה, שביצעו מטעמה חלק מן העבודות, בהם נתגלו הליקויים. בין קבלני משנה אלה נימנה קבלן האיטום יוסף לוי ובניו בע"מ. כמו כן נקטה החברה בהליכי צד ג' נגד האדריכל יצחק לייבנד, שתכנן את הבנין.

             ביום 12.10.94 החליט בית המשפט, בהסכמת הצדדים, למנות את המהנדס יצחק ברמן כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה הגיש לבית המשפט חוות דעת שהתייחסה בפירוט רב לכל אחת ואחת מהדירות שבבנין ולכל ליקוי וליקוי המצוי בדירות אלה, תוך שהוא מצביע על הגורם האחראי, לדעתו, לליקויים הקיימים. במהלך הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא נחקר המומחה על ידי באי כוח הצדדים לגבי מכלול הממצאים שנכללו בחוות-הדעת שהציג לבית המשפט.

הכרעת הערכאה הראשונה

             בית משפט קמא החליט לאמץ את חוות-דעתו של המומחה וביסס עליה את עיקר פסק דינו. בית משפט קמא הטיל את מלוא האחריות לליקויים על כתפי החברה ובמקביל קבע כי החברה זכאית לשיפוי מהצדדים השלישיים - קבלני המשנה כאשר כל קבלן משנה חויב בפיצוי על הנזקים שבתחום העבודות שהוא ביצע "לפי הסכומים שקבע המומחה בחוות-דעתו" (עמ' 4 לפסק-הדין). בהסתמך על חוות-הדעת קבע שופט בית משפט קמא כי את עיקר ליקויי האיטום יש לתלות ברשלנותה של החברה ולא בהתנהגות הדיירים, שחלקם ביצעו עבודות בניה שונות בדירות. גם את בקשתה של החברה, לתקן בעצמה את הטעון תיקון בדירות, דחה השופט קמא בנימוק שהדיירים פנו וחזרו ופנו במשך זמן רב אל החברה בדרישות לתקן את הטעון תיקון, אך החברה התחמקה מלעשות את המוטל עליה ומה שעשתה, לא צלח בידיה.

             בנוסף לעלויות תיקון הליקויים, אותן חוייבה החברה לשלם לדיירים, חייב בית המשפט קמא את החברה גם בתשלום ראשי נזק אלה:

             א.        לפצות את דיירי הבית בגין סבל ועוגמת נפש, שנגרמו להם כתוצאה מן הליקויים. ראש נזק זה פסק השופט, חרף קיומו של סעיף בחוזי הרכישה  שנכרתו בין החברה לדיירים, ששלל סעד זה מהדיירים. השופט קמא נימק את פסיקתו בכך שתנאי זה בחוזים הוא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד ולפי כך - בטל.

             ב.        לשלם לדיירים תשלום חד-פעמי בגין ירידת ערך דירותיהם.

             ג.         לשלם לחלק מן הדיירים עבור נזקים שנגרמו לתכולת הדירות, נזקים שמקורם בליקויים האמורים. תשלום זה נפסק רק לאותם דיירים אשר טענו והוכיחו את נזקם.

             ד.        לשלם לחלק מן הדיירים הוצאות לינה עבור אותם ימים בהם יידרשו להתפנות מדירותיהם לצורך ביצוע תיקון הליקויים; לשלם פיצוי עבור כל יום של סבל שיגרם לאותם הדיירים שלא יפונו מדירותיהם במהלך תיקון הליקויים; וכן לפצות אחד מדיירי הבנין בגין הפסד ימי עבודה מוכחים, עקב הצורך בביצוע תיקונים חוזרים ונשנים בדירתו.

             כמו כן חייב בית משפט קמא חלק מהצדדים השלישיים אשר עבדו כקבלני משנה מטעם החברה וכן את אדריכל הבנין, לשפות את החברה בגין חלק מתשלומי "הפיצויים" (עגמת נפש, ירידת ערך ועוד), והוצאות משפט שהחברה נדרשה לשלם לדיירים. השופט קמא הטיל על כל אחד מהצדדים השלישיים (המערערים בע"א 1240/96) פיצוי באופן יחסי לחלקם בנזק הכולל. את אחריותו של האדריכל יצחק לייבנד קבע בית משפט קמא, על בסיס חוות דעת המומחה וכעולה מתצהירו של האדריכל מ18.9.95-. על קבלן האיטום הטיל בית משפט קמא את האחריות לכל עבודות האיטום שנעשו בבנין, למרות טענת הקבלן כי ביצע עבודות איטום רק בחלק מהדירות שבבנין. השופט לא שת ליבו לטענה זו גם בשל העובדה שקבלן האיטום העלה את טענתו זו, לראשונה, רק בשלבים המאוחרים של הדיון בערכאה קמא.

             החברה וחלק מהצדדים השלישיים לא השלימו עם תוצאות הדיון בערכאה קמא והביאו את ריבם בפנינו.

             החברה השיגה על גובה הפיצוי בו חוייבה לפצות את דיירי הבנין (המערערת בע.א. 558/96) ואילו קבלן האיטום והאדריכל ערערו על חלק מהחיובים הכספיים שנתחייבו בהם מכח הליכי צד ג' שנקטה נגדם החברה (המערערים בע"א 1240/96).

הדיון

             פסק הדין עליו נסוב ערעור זה, נסמך כאמור, ברובו, על חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. בהתייחס לנתון זה עולות שתי שאלות המכוונות שתיהן כלפי סמכויותיהן של הערכאה הראשונה שדנה בנושא ושל ערכאת הערעור שאמורה להעביר את החלטת הערכאה הראשונה תחת שבט ביקורתה. השאלה הראשונה נוגעת לגבולות כוחה המחייב של חוות-הדעת של המומחה, והשאלה השניה, כשאלה טרומית המקדימה לדיון המהותי, נוגעת לסמכויותיה של ערכאת הערעור, הבאה לדון בערעור על הכרעת הערכאה הראשונה, שבססה את פסק-דינה על חוות-הדעת. השאלה היא מה הם הגבולות לתחומי העיון והשינוי הנתונים לערכאת הערעור, ביחס להחלטות הערכאה הראשונה שסמכה את פסק-דינה על חוות-דעת מקצועית?